פיצוי בגין פערי השתכרות בין בני זוג בפרידה

מה קורה כאשר ברבות השנים נוצר פער ביכולת ההשתכרות בין בני הזוג? בן זוג אחד יצא לעבוד, פיתח קריירה ומקור פרנסה מכובד; בעוד בן הזוג האחר נותר בבית לטפל בילדים וכיוצ"ב – ו"הזניח" את פיתוח כושר ההשתכרות שלו? בני הזוג נפרדים – וכעת נוצר פער גדול בין היכולת של כל אחד מהם לכלכל את עצמו ביום שאחרי.

פסק הדין בעמ"ש (חי') 31035-09-16 ש.ג נ' ד.ג עסק בנושא זה בהרחבה.

השאלה הראשונה והעיקרית בתחום זה היא, האם כושר השתכרות הינו "נכס" בר-איזון לפי סע' 5 (ג) לחוק יחסי ממון בין בני-זוג, תשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי ממון") שהאיזון לגביו יעשה כמו כל נכס מוחשי או שמא הוא כלי אקוויטבילי המשפיע על אופן האיזון לפי סע' 8 (2) לחוק? 

ונפרט:

סע' 5 (א) לחוק יחסי ממון קובע – עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה – פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג…

סע' 5 (ג) קובע – בסעיף זה, "כלל נכסי בני הזוג" – לרבות זכויות עתידיות לפנסיה, פיצויי פרישה, קרנות השתלמות, קופות תגמולים וחסכונות.

פערי השתכרות לא מופיעים כאן כנכס בר איזון.

איפה הם כן מופיעים?

בסע' 8: "ראה בית המשפט או בית הדין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי הוא, לבקשת אחד מבני הזוג – אם לא נפסק בדבר יחסי הממון בפסק דין להתרת נישואין – לעשות אחת או יותר מאלה במסגרת איזון המשאבים":

…

(2) לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע בהתחשב, בין השאר, בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג;

מכאן מתחילה לה המחלוקת – האם פערי כושר השתכרות הם נכס בר איזון, שצריך להתחלק ממש חצי חצי כמו יתר הנכסים ברי האיזון (והוא לא נכתב בסע' 5 (ג) פשוט כי לא מדובר בסע' סגור שכולל את כל האפשרויות אלא רק בדוגמאות); או שהפרט הזה בכוונה לא נכתב בסע' 5 (ג) – והראיה – הוא כן נכתב בסע' 8 (2), שמדגיש שפערי השתכרות עשויים להילקח בחשבון באיזון המשאבים הכולל, אבל לא כנכס שמתחלק חצי-חצי, אלא כדבר מה נוסף לקחת בחשבון, או במילים אחרות, משהו שיכול להשפיע, בצורה מעודנת יותר אולי, על פי שיקול דעת בית המשפט, על אופן החלוקה.

בפסק הדין (עליון) בע"מ 4623/04  פלוני נ' פלוני, נקבע:

התפישה המתאימה לחלוקת "נכסי הקריירה" – משמע בין היתר כושר השתכרות, מוניטין שנצבר וכד' – דומה לזו הגלומה בהסדר איזון המשאבים (משמע שיש לחלוק ב"נכסים" אלה). יש לבחון את הפער שנוצר בין בני הזוג עקב הנישואין, ולאזן אותו בכסף או בשווה כסף. הכוונה רק לחלק שנוצר במהלך הנישואין, עקב הנישואין. יש לגרוע מן הפער הזה את התרומה לכושר ההשתכרות שבאה מכישרון אישי וכן את זו שנוצרה קודם לתחילת הקשר הזוגי או לאחר שפורק. בנוסף, יש להתחשב גם בנתונים נוספים, למשל: כמה זמן היו בני הזוג יחד? גילם, אופק השתכרותם, הפרשי ההשתכרות בין ראשית הקשר הזוגי לבין סופו, נתונים על רכישת השכלה ועל צבירת ניסיון ומוניטין, וכן מרכיב הוויתור שעשה כל אחד מבני-הזוג עבור העזר שכנגדו.

אלא שבתי המשפט לענייני משפחה וגם בית המשפט המחוזי, נקטו בדרך אחרת – וקבעו כי, ככלל, "כושר השתכרות" אינו מהווה "נכס בר איזון", אלא הוא כלי אקוויטבילי המשפיע על אופן ביצוע איזון המשאבים כפי שנקבע בסע' 8 (2) לחוק. ראה תמ"ש 22190/09 ט.מ. ואח' נ' א.מ.,  [פורסם בנבו] (9.10.11); תמ"ש 47769-01-12 פלונית נ' אלמוני,[פורסם בנבו] ( 26.8.14). לדעה נוגדת ראה תמ"ש 29102/08 פלונית נ' פלוני, [פורסם בנבו] (22.3.09).

בית המשפט המחוזי קבע, כי הגישה הראויה היא זו המאפשרת לבית המשפט גמישות מירבית באיזון נכסי העתיד על פני הסקאלה, כאשר אין לראות ב"כושר השתכרות" כ"נכס בר איזון" אלא הוא כלי אקוויטבילי. גישה זו מבוססת הן על לשון החוק, הן על התכלית החקיקתית של סע' 5 (ג) לחוק יחסי ממון כאמור לעיל, והן לאור אופיים של סכסוכי משפחה בכלל, וסכסוכי ממון בין בני זוג בפרט, המחייבים החלה של פתרונות "צודקים" או "מתקנים" לצד איזון הנכסים המוחשיים בדרך החשבונאית.

היסודות שנקבעו בפסיקה להכרה בפערי כושר השתכרות:

האחד  – המדובר בבני זוג "שונים" במעמדם התעסוקתי, כך שאחד הוא בן זוג "ביתי" והאחר הוא בן הזוג "הקרייריסטי". ברכיב זה יהיה על בית המשפט לבחון את תרומתו וזיקתו (ישירה או עקיפה) של בן הזוג הביתי לכושר ההשתכרות של בן הזוג הקרייריסטי.

השני –  קיים פער דרמטי בכושר ההשתכרות בין בני-הזוג. 

השלישי –  המדובר בנישואין לאורך זמן.

השאלה השניה, המעשית, היא מהי דרך חישוב פערי כושר ההשתכרות? 

כאמור – דרך המלך היא בתשלום חד פעמי.

תשלום חד-פעמי יכול להיות מיושם על פי הגישה הקניינית/החשבונאית או על פי "גישת צמצום פערי ההכנסות".

לפי הגישה הקניינית יש לחשב את מרכיב התוספת לכושר ההשתכרות שנצבר במהלך הנישואין. מרכיב זה מגלם את פערי ההשתכרות בהפחתה של מרכיב כישרון אישי ו/או כושר השתכרות שנצבר לפני הנישואין. לאחר חישוב מרכיב התוספת, יש להוון את הסכום לאור העובדה שבן הזוג הקרייריסטי נמצא בסיכון של ירידת ההכנסות (לדוגמה – תמ"ש (ת"א) 47769-01-12 פלונית נ' פלוני, [פורסם בנבו] מיום 26.8.14, בעמ' 28-29 לפסה"ד).

גישה זו (הקניינית) יוצרת קשיים וסיכונים משמעותיים, בעיקר משום קביעת חיוב בהווה על סמך כושר השתכרות עתידי.

לעומת הגישה הקניינית, מציג פרופ' שחר ליפשיץ את גישת צמצום פערי ההכנסות (שחר ליפשיץ, השיתוף הזוגי, בפרק י'). גישה זו אינה מתמקדת בחישוב מדויק של התוספת, אלא שמה דגש על ההנחה, לפיה במהלך הנישואין נוצרה "קהילה משפחתית" שבמסגרתה החליטו הצדדים על אופן התפתחות הקריירה של כל אחד מהם. על פי גישה זו, בוחנים את הפערים בכושר ההשתכרות ומזכים את בן הזוג בעל כושר ההשתכרות הנמוך בפיצוי היוצר הגנה לתקופה מסוימת לאחר הגירושין.

על גישת צמצום פערי ההכנסות כתב כבוד השופט נ' שילה מבית משפט לענייני משפחה בתמ"ש 47769-01-12 פלונית נ' אלמוני [פורסם בנבו] הנ"ל:

"על פי גישה זו, שמקורה הפורמאלי הנו דווקא בדיני המזונות (alimony) ושאומצה לאחרונה על ידי ה-  American Law Institution  (להלן ה- "ALI"),כמפורט בספר Am.Law Inst. Principles of the Law of Family Dissolution: Analysis and Recommendations (published by LexisNexix 2002), על בית המשפט לשאוף לצמצם את פערי ההכנסות בין בני הזוג לתקופה מסוימת לאחר הגירושים. כך למשל, על פי ההמלצות של ה- ALI, על כל מדינה לקבוע נוסחה לחישוב סכום כסף  שמטרתו צמצום פערי ההשתכרות. על הנוסחה לקחת בחשבון  את משך שנות הנישואים, פרקי זמן שבהם אחד מן הצדדים הקדיש את עצמו באופן בלעדי לגידול הילדים ומשתנים נוספים. ה- ALI ממליץ לקבוע כלל של צמצום אחוז אחד מהפער לכל שנת נישואים (עם ספירה מוגדלת של שנים שבהם אחד מבני הזוג הקדיש עצמו לגידול הילדים באופן שפגע באופן משמעותי בקריירה שלו, עד לגבול עליון של 40 אחוזים מהפער). בחלק מהמדינות בארה"ב, הפיצוי משולם עד לנישואי בן הזוג הביתי מחדש וזאת בדומה לתשלום ה'אלימוני', שנפסק עם הנישואין מחדש".

בפועל, אין שיטה אחת ברורה לאופן החישוב.

ככלל אולי אפשר לומר שיש לחשב את הפער שנוצר בכושר ההשתכרות ע"פ פער ההכנסות נטו (לאחר ניכוי מיסים, מזונות וכו'). יש לחשב את אחוז השיתוף בכושר ההשתכרות (לאחר ניכוי הכושר שנצבר לפני ואחרי תקופת הנישואין וכו'), לקחת בחשבון נתונים נוספים כגון משך הנישואין, כמה זמן נותר לבני הזוג לעבוד, סיכונים אפשריים וכו' – ולקבוע סכום במקרה המתאים, כאשר כאמור הדרך המועדפת היא בתשלום חד פעמי.

שאלות חשובות נוספות: 

האם יש להתחשב בתשלומי המזונות בדומה לתשלומי המסים? ככלל, ניראה שביהמ"ש מחפש את ההפסד בפועל ומקזז תשלומי מיסים, ביטוח לאומי ומזונות, כדי להגיע לפער האמיתי בכושר ההשתכרות.

האם איזון פערי כושר השתכרות ייעשה בדרך של תשלום חד-פעמי מהוון או שמא בדרך של תשלומים עיתיים? ככלל, קבע בית המשפט העליון שתשלום חד פעמי (גם אם בפריסה לתשלומים) – עדיף, אך אפשר גם אחרת (תשלומים עתיים-תקופתיים או כחלק מהמזונות שיוגדלו וכיוצ"ב) – ויש לבחון כל מקרה לגופו.

דוגמאות:

במקרה שבו האישה השתכרה סך של 15,000 ₪ בחודש ואילו הבעל השתכר סך של 50,000 ₪, פסק בית המשפט לענייני משפחה בחיפה, כבוד השופטת א' מירז סך של 120,000 ₪ בגין פערי כושר השתכרות (תמ"ש (חי')  6960/05 ש' ס' נ' א' ס', [פורסם בנבו] מיום 4.3.12).

בפרשה אחרת בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים, הבעל השתכר סך של  20,000 ₪ בחודש ואילו האישה השתכרה סך של 12,000 ₪ בחודש. כבוד השופטת נ' מימון פסקה "פיצוי" לאישה בסך של 144,000 ₪ על דרך של הפחתה מזכויותיו הרכושיות של הבעל.  ראה תמ"ש (י-ם) 1933/09 א.ג.א. נ' י.ג.א, [פורסם בנבו] מיום 9.2.10).

בע"מ (חי') 740/08 פלוני נ פלונית [פורסם בנבו] (19.11.08) אישר בית המשפט המחוזי בדעת רוב, תשלום חד פעמי  לאישה שלא עבדה בעוד בעלה השתכר כ – 14,000 ₪ בחודש, פיצוי בגין פערי כשר השתכרות בסך של 200,000 ₪.

בבית המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב, פסק כב' השופט נפתלי שילה, תשלום חד-פעמי לאישה בסך של 100,000 ₪, כאשר נסיבות המקרה שם היו שהבעל השתכר סך של 17,000 ₪ כשכיר בחברה שהוא בעל מניות בה, ואילו האישה לא עבדה (למרות שהיא אדריכלית בהכשרתה). ראה תמ"ש (ת"א) 35944-02-11 פלונית נ' אלמוני, [פורסם בנבו] מיום 14.3.13.

פסיקת בתי הדין הרבניים בנושא זה:

ככלל, בתי הדין הרבניים נוטים שלא לפסוק רכיב זה.

בתי הדין מכניסים נושא זה של פערי ההשתכרות תחת מסגרת סע' 8 (2) – משמע שלבית הדין יש שיקול רחב האם להתחשב בפערי ההשתכרות שנוצרו במהלך השנים כרכיב שיש להתחשב בו במסגרת איזון המשאבים הכולל בין הצדדים. 

בתי הדין מפרידים בין מוניטין אישי, שעל פי ההלכה אינו מהווה נכס בר חלוקה (בפרט כיום כשאין סחר בבני אדם), לבין מוניטין עסקי, שכן עשוי להוות חלק מנכסיו של בעל העסק.

בפסק הדין ב (חי') 933216‏ ‏פלוני נ' פלונית פורטה גישת בית הדין בהרחבה בהתייחס לסמכות בית הדין ולגישת ההלכה לנושא זה כאמור. בנוסף, הובאו שיקולים רבים נגד איזון כושר ההשתכרות של בני הזוג:

א. כישורים טבעיים הם נכס שהיה קיים טרם הנישואין, והוא מוחרג מהחוק בסעיף 5 (א) (1).

ב. חלוקת מוניטין היא רק לפי סעיף 8 (2) לחוק יחסי ממון, ושם כתוב שחלוקה כזו תתבצע רק בנסיבות מיוחדות, וכן כל האמור לעיל באשר לחוק. כמבואר לעיל, לכאורה קיימת סתירה בין סעיף 8 לחוק לסעיף 5. והתשובה היא, שגם בסעיף 8 (2) לחוק לא נאמר שיש לחלק זכויות השתכרות  עתידיות, ושזה נכס, אלא רק שניתן להתחשב בכך בחלוקת הרכוש הכללי.

ג. לעיתים צד אחד התפתח כי הוא חרוץ ושאפתן, והשני לא, ולא משום שהשני גידל את הילדים. ועולה מאליה השאלה, איך נקבע שבן הזוג נשאר בבית ולא התפתח אישית משום שלא יכול היה לעבוד, אולי משום שלא רצה לעבוד או התעצל?

ד. על פי ההלכה אין שיעבוד מוחלט של אדם לכל ימי חייו, ופועל יכול לחזור בו. ואם לא נאמר כן, זו שלילת חרותו של אדם. ברם, אם נקבע שיש לחלק מוניטין אישי וקריירה אישית (מתוך צפי שכך ימשיך להתפתח כל ימיו), הרי למעשה הבעל (ככל שהוא זה שפיתח קריירה) הוא למעשה קנין עולם של הצד השני. בארה"ב טענו שזה נגד תיקון 13 לחוקה האמריקאית האוסר עבדות.

ה. מי קבע שאף בעתיד הבעל ישתכר (מה שמכונה שווי של קריירה ומוניטין), אולי יהיה עני או חולה או שלא ישיג את ההתפתחות של הענף בו הוא עוסק וכדומה?

ו. בהתאם לתפיסה כי מוניטין אישי שווה כסף, בעל הזכויות חייב לעבוד באותה עבודה כל ימיו ללא אפשרות להתפטר, להחליף עבודה או לנפוש. וזה לא צודק.

ז. אף חוק יחסי ממון לא מכיר בשותפות מוחלטת, ולכן מחריג מה שקיבל צד אחד ירושה מתנה או פיצוי גוף וכו' (סעיף 5, א, 1-2).

ח. לטעון כיום שהבעל עבד ופיתח את עצמו והאישה הפסידה אפשרות לעבוד, זה לא נכון עובדתית. בחינוך ילדים, האישה עובדת אף בשלה, והילדים גדלים יפה גם לה. כן רוב היום הילדים בבית ספר, ובערב אף הבעל בבית מגדל את הילדים, כך שלשני ההורים קיימת אופציה להתפתח.

ט. כיום ההשקעה בבית נמוכה, לא צריך לכבס בנהר, לקבץ עצים או ללוש. אז גם האישה יכולה לרכוש מקצוע, אם תרצה. כיום אין כבר הגבלה בכך. כיום חלוקת התפקידים בבית בין הבעל לאישה היא די מאוזנת. ברוב הבתים יש כיום שני מפרנסים.

י. באשר לטענה שהבעל פיתח קריירה בזכות העובדה שהאישה היתה בבית – מי קובע כי אם הבעל לא היה נשוי הוא היה מתפרנס פחות. מי קובע שרק בזכות מאמץ האישה הוא התפתח? בהיכל המשפט קשה לקבל שיקול כזה של ספקולציה.

יא. האם במערכת המשפט היינו מאשרים הסכם בין צדדים שכל אחד משעבד את הקריירה שלו לחברו או לאשתו? ודאי שלא. אז מדוע לפרש בדיעבד שזה היה ההסכם בין בני הזוג.

יב. בני זוג יודעים שיתכן והם יתגרשו, לכן מראש כל השקעה נעשית תוך כדי לקיחת הסיכון הקיים.

יג. חלוקת זכויות כספיות אינם קופה סוציאלית וגמילות חסדים לעתיד, אלא נכסים פרי מאמץ משותף, ורק נכסים אלו יתחלקו.

יד. כיצד ניתן בכלל לחשב מוניטין אישי? מהו היחס שבין החלקים? איזה חלק הוא מכישרון טבעי של בעל הזכויות ואיזה חלק מתרומת בן הזוג? ועוד.

כך שהובאו מגוון הסתייגויות עקרוניות לחלוקת מוניטין אישי ונכסי קריירה בין בני זוג.